פסק-דין בתיק ה"פ 4159/05

1.         זוהי בקשה לביטול פסקי בורר, שלושה במספר, שניתנו על ידי הבוררים, עורכי הדין תוסייה-כהן ודורון לנגה ביום 20.6.02 (בין המבקשים למשיבים 1 ו-2), ביום 19.11.02 (בין המבקשים למשיבים 1 ו-2),  וביום 2.8.04 (בין המבקשים למשיבים 3 ו-4).

2.         המבקשים נאחזו כמעט בכל עילה הנזכרת בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ("חוק הבוררות"), כדי להוביל לביטולם של פסקי הבוררות. אגב כך, טענו המבקשים כי "החלטת הבוררים הראשונה עם החלטתם השניה והשלישית מהווים יחדיו פסק בורר, ורק בשלב זה סיימו הבוררים את מלאכתם". בפועל, מתברר כי איזכורן הגורף של עילות הביטול בחוק הבוררות היה בבחינת שימוש בכותרות אשר אין מאחוריהן ממש, כאשר הטענה הנוגעת לפסק בורר אחד המכיל את כל ההחלטות הקודמות, היא טענה בלתי מבוססת, הנסתרת מניה וביה בכתבי טענות שהוגשו על ידי המבקשים עצמם בהליכים אחרים. מדובר בשתי בוררויות שונות, אחת בין המבקשים למשיבים 1 ו-2, והאחרת בין המבקשים למשיבים 3 ו-4. על מנת לעמוד על דברים אלה יש להידרש למהלכי הבוררות לפי סדרם. 

הסכמי הבוררות

3.         ביום 22.10.99 השתכלל הסכם - שכונה "הסכם התקשרות בעסקה משותפת" - בין המבקשת 2, עצמון חברה לבנין בע"מ ("המבקשת") לבין המשיבים 1 ו-2, חיים אלקובי ויעקב שני ("המלווים"). באותו הסכם ("הסכם התקשרות"), צוין כי המבקשת זכתה במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לחכירת מגרש, עליו היא מתכוונת להקים 12 מבנים. המבקשת נזקקה לסיוע במימון לשם רכישת המקרקעין ותשלום הוצאות הפיתוח והמיסים. לפיכך, היא פנתה למלווים בהצעה כי יסייעו במימון וישתתפו עמה בהוצאתו לפועל של המיזם. הסכם ההתקשרות כלל הוראת בוררות, אשר הסמיכה את עורכי הדין יוסף תוסייה-כהן ודורון לנגה להכריע בחילוקי הדעות שיתעוררו בין הצדדים, בכל עניין הנוגע לכריתתו של הסכם זה, הפרתו, ביצועו או פירושו.

4.         עבר זמן, ובין הצדדים התגלעה מחלוקת. הצדדים החליטו ליישב את המחלוקת באמצעות הליך של בוררות. ביום 12.6.02 הם הגיעו להסכמה, שנועדה להחליף את הסכם ההתקשרות. להסכם זה, נקרא לו "הסכם הפרידה והבוררות", היה שותף גם בעז עצמון, הוא המבקש 1. המבקשים והמשיבים הגיעו להסכמה, לפיה הסכם הפרידה והבוררות מחליף את הסכם ההתקשרות. בהסכם זה התחייבו המבקשים להשיב למלווים את סכומי ההלוואה, שהועברה על ידי המשיבים לצורכי המיזם. נקבע כי חילוקי הדעות בין הצדדים יועברו לבוררות, כאשר הבוררים הוסמכו, בין היתר, לקבוע את שיעורי הריבית בהם יחויבו המבקשים. למרות שהסכם הפרידה והבוררות בא במקום הסכם ההתקשרות, נקבע בו במפורש, כי הוראת הבוררות של הסכם ההתקשרות נותרת על מכונה.

בהסכם הפרידה והבוררות נזכר גורם נוסף, והוא "הקבלן שמעון קופל ו/או חברת עם יהונתן בע"מ", הם המשיבים 3 ו-4 בהליך זה ("הקבלנים"). נקבע, כי כל סכום שבו יחויבו הקבלנים בהליך הבוררות המתנהל בינם לבין המבקשים, יחול על המלווים "או יקוזז מסך החיובים והתחייבויותיו של עצמון [המבקשים] כלפי המלווים בהליך זה".

הליכי הבוררות

5.         המבקשים ניהלו הליכי בוררות עם הקבלנים ועם המלווים. הליכי בוררות אלה היו נפרדים. יחד עם זאת, נשמרה זיקה עניינית ומעשית בין הליכי הבוררות. מבחינה עניינית, נקבע כי המבקשים זכאים לקזז כל סכום שיגיע להם מהקבלנים מחיוביהם כלפי המלווים. הפועל היוצא של דברים אלה הוביל לכך שהכרעה בדבר גובה החוב אותו חבים המבקשים למלווים, היתה נטולת מימד מעשי, כל עוד לא הוכרע גובה החוב של הקבלנים כלפי המבקשים.

חרף דברים אלה, אין מדובר בבוררות אחת, אלא בבוררויות נפרדות, שתוצאותיהן משליכות זו על זו. ואכן, הבוררים עצמם פעלו בדרך זו. תחילה ניתן פסק בוררות ביחסים שבין המבקשת לבין המלווים שעניינו שיעור הריבית. זהו פסק הבוררים מיום 20.6.02. לאחר מכן ניתנה החלטה בדבר גובה החוב ביחסים שבין המבקשים לבין המלווים, היא ההחלטה מיום 19.11.2002. באותה החלטה התייחסו הבוררים לבוררות האחרת. המבקשים ביקשו כי שיעור הריבית שייפסק בבוררות עם הקבלנים יהיה כשיעור הריבית עליו סוכם בבוררות עם המלווים. על כך הגיבו הבוררים בהחלטה:

לגבי הבקשה הראשונה, אין אנו מתחייבים ואיננו יכולים להתחייב מה תהא פסיקתנו בבוררות אחרת.

 בשום שלב לא נתפסו הליכי הבוררות כבוררות אחת שבה הופרדו הסוגיות השונות. דובר בשתי בוררויות, אשר קשורות זו בזו רק בנוגע לזכות הקיזוז שיש למבקשים כלפי המלווים מכוח חיובי הקבלנים. על דברים אלה ניתן ללמוד מעמדת המבקשים עצמה, בגדרה של בקשה שהוגשה לבית משפט זה לאשר את ההחלטה מיום 19.11.02 כפסק דין. בקשה זו הוגשה על-ידי המלווים בגדרה של ה"פ 2002/03. המבקשים לא הגישו בקשה לביטול ההחלטה מיום 19.11.02, הם רק ציינו כי מימושה תלוי בבוררות אחרת. הם מסבירים:

בשל בעיות שהתגלעו במהלך הבניה עם יהונתן [הקבלנים], ובשל מחלוקות בין המבקשים לבין המשיבים [המלווים], מתנהלות שתי בוררויות בפני הבוררים, האחת בין המבקשים למשיבים, השניה בין המבקשים לעם יהונתן... תוצאות הבוררויות שלובות זו בזו...

רק לאחר שיינתן פסק דין בבוררות עם יהונתן יהיה ניתן לערוך חשבון מדויק מי חייב למי כספים: המבקשים למשיבים או להפך.

6.         הנה כי כן, בין הצדדים התנהלו בוררויות נפרדות. אחת נגעה לשאלת חיובי המבקשים למלווים, והאחרת לשאלת חיובי הקבלנים למבקשים. יחד עם זאת, נוכח התחייבות המלווים לשאת בחובות הקבלנים, נשמרה בידי המבקשים זכות קיזוז כלפי המלווים. על מנת להכריע מהו חוב המבקשים כלפי המלווים "בשורה התחתונה", אם בכלל קיים חוב כזה, שומה היה על הצדדים להמתין לסיום ההליכים שבין המבקשים לבין הקבלנים.

7.         בהליך זה ניסו המבקשים לטעון כי מדובר בבוררות אחת שחולקה לסוגיות שונות. טענה זו של המבקשים היא בבחינת מדרש פליאה. יש בה התעלמות מהוראות הסכם הפרידה והבוררות, ומהעמדה שהציגו המבקשים עצמם בפני בית המשפט בהליך אחר. היא מתעלמת מהצדדים השונים לבוררויות ומהנושאים השונים בהן. אין זה אלא מהלך טקטי, שמקורו בכך שהנחת המבקשים, לפיה יוכלו לקזז את מלוא חיוביהם כלפי המלווים, נמצאה בלתי מבוססת.

עתה ניתן לעבור לפסקי הבוררים השונים. 

פסק בוררים מיום 22.6.02

8.         פסק בוררים זה מתייחס ליחסים שבין המבקשת לבין המשיבים 1 ו-2. בפסק זה יש התייחסות לגובה הריבית שאמורה המבקשת, בערבות המבקש 1, לשלם למשיבים המלווים. לאחר שהבוררים קיבלו מבעלי הדין נתונים בדבר "שיעורי ריבית שהם משלמים בבנק או יכולים לקבל בשיעור זה הלוואה בנקאית", ולאחר ששמעו את טיעוני הצדדים, פסקו הבוררים את שיעור הריבית.

שיעור הריבית שנפסק לא היה נמוך, והוא הועמד על שיעור של 2.15%, כאשר הריבית מצורפת לקרן בכל רבעון. פסק בורר זה לא הוגש לאישור בית משפט. הפסק ניתן ביום 20.6.02. בשלב זה גם לא ניתן להגיש בקשה לביטולו של פסק הבורר. משעה שנדחתה הטענה הנוגעת לשילובם של פסקי הבוררים זה בזה ונמצא כי הבסיס לטענת בוררות אחת המחולקת לפרקים  הוא בלתי משכנע, חלף זה מכבר המועד לתקיפת פסק הבורר.